מזבח הזהב ופנימיות ישראל

מזבח הזהב ופנימיות ישראל
מזבח הזהב מסמל את פנימיותם של ישראל
נלע"ד בעזה"י שמזבח הזהב מסמל את פנימיותם של ישראל. קיים קשר בין דיניו של המזבח לבין פנימיותם של ישראל.
לעומת מזבח העולה שעליו מקריבים קורבנות, על מזבח הזהב נאמר "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו" (ל,ט), וזו לשון רש"י "קטרת זרה - שום קטורת של נדבה, כולם זרות לו חוץ מזו; ועולה ומנחה - ולא עולה ומנחה. עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של לחם".
על מזבח הזהב הותרו שני דברים בלבד, ואלו הן: א. קטורת תמיד בבוקר ובין הערבים, שהיא קרבן ציבור; ב. הזאת דם החטאות הפנימיות (זבחים פ"ה).
הקטורת באה בשביל הריח שיש בו מן הרוחני
הקטורת, לעומת שאר הקרבנות, מסמלת דבר רוחני יותר, שהרי לריח היא עשויה והוא קרוב לרוחני, וכדברי חז"ל שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף (ברכות מג:). מאותה סיבה מריחים בשמים במוצאי שבת בזמן עזיבת הנשמה היתרה, וכן ראיתי בספרים שריח רע מזיק לפנימיותו של אדם.
מכיון שמזבח הזהב הנמצא בתוך הקודש מסמל את פנימיות ישראל, אסור להקריב עליו בעלי חיים ואף לא מנחות באשר הם גשמיים ואילו הפנימיות רוחנית היא. אפילו קטורת נדבה אסור להקריב עליו, כיון שהיא של אדם פרטי ולא של כלל ישראל כמו קטורת התמיד בבוקר ובין הערבים, ובשל היותה של אדם פרטי מעורבת היא ברצונות פרטיים חיצוניים.
הארון מסמל את הפנימיות העמוקה של עם ישראל - התורה
הארון שנמצא בתוך קודש הקודשים והוא עיקר המשכן, מסמל את התורה בכך שלוחות העדות, לוחות הברית, נמצאים בתוכו, והתורה היא הפנימיות העמוקה ביותר של נשמת עם ישראל, היא התוכן הפנימי של נשמתם הציבורית. לכן לא מקריבים על הארון אפילו לא קטורת, כיון שאף בה יש מן הגשמי, אלא רק שמים את הקטורת ליד ה"ארון" ביום הכפורים.
הקטורת מסמלת את אחדותם של ישראל על ידי נשמתם הפנימית
בנוסף לכך שהקטורת באה בשביל הריח שיש בו מן הרוחני, הקטורת גם מסמלת את נשמתם של ישראל ופנימיותם בכך שהיא באה מאחד עשר סמנים, כמו יא' שבטי ישראל, ונוסף להם הכהן המקטיר שהוא משבט לוי, השבט השנים עשר. כמו כן, נמצא בקטורת סממן החלבנה שריחו רע, ואף על פי כן מקטירים אותו, כיון שהוא מסמל את הרשעים בעם ישראל שאף בהם הפנימיות היא מעולה. הקטורת מסמלת את אחדותם של עם ישראל, כלומר, את נשמתם הפנימית שעל ידה עם ישראל מאוחד וחשוב כגוף אחד. [עיין מה שכתבנו על כך בפרשת אחרי מות].
נתינת דם בחטאות הפנימיות
העבודה הנוספת הנעשית על מזבח הזהב היא נתינת [זריקת] דם החטאות הפנימיות, כאשר חלק מהן ניתנות ביום הכפורים וחלק אחר בכל ימות השנה. גם הדם מסמל דבר רוחני, הן משום שבו נמצאת הנפש (רמב"ן ויקרא יז,יד) והן משום שהוא לא מוצק ומגושם. יום הכפורים הוא יום שבו עם ישראל עוסק בפנימיותו ובנשמתו, שהיא טהורה וזכה מכל חטא. יום שבו יצר הרע לא "עובד" ועם ישראל נשאר רק עם פנימיותו הטהורה. ולכן דוקא ביום זה אנו לוקחים דם וזורקים אותו דוקא על מזבח הזהב ואומרים בכך לקב"ה שיראה את פנימיותנו, המסומלת גם בדם וגם במזבח הזהב, ולא את חטאינו הנובעים מהחיצוניות שבנו. [עיין מה שכתבנו על כך בפרשת אחרי מות].
כך גם לגבי שאר החטאות הפנימיות אשר דמן ניתן על גבי מזבח הזהב. במאמר "חטאות הפנימיות" (פרשת ויקרא) הסברנו, שכפרת החטאות הפנימיות היא על ידי שאנו נותנים את הדם המסמל את פנימיות ישראל על גבי מזבח הזהב המסמל אף הוא את פנימיותם, ואומרים אנו בכך לקב"ה: החלק הפנימי והרוחני של עם ישראל שייך לקב"ה.